רכבת, הרים - פרק ג' - ארמניה

"הרגע המאושר ביותר בחיים הוא הרגע שלפני אכילת דבש" פו הדוב, א.א מילן

כמה ימים לאחר שחזרתי מפולין נפגשנו שוב עם דיילות הקרקע בנתב"ג. אלא שהפעם למרות עומס הקיץ הידוע לשמצה, מיד כשסיימנו את הבידוק קרא לנו צוות הכרטוס לבוא אליהם לדלפק. היינו כחולמים? בלי "תור" של עשרות ישראלים צובאים על הדיילים? מסתבר שהטיסה לארמניה נטולת לחץ ונעימה. אכן, אנו בדרכנו לארמניה. ועל שום מה? על שום שליהי בתנו שהחלה לעבוד במחלקת המחקר של משרד האוצר ככלכלנית, נשלחה לקורס של 6 שבועות שמקיימת קרן המטבע הבינ"ל בארמניה. ואם לדייק, בעיירה קסומה בשם דיליג'אן בשולי הרי הקווקז הדרומי הירוקים. ואנחנו כשהגורל מסמן לנו לא מתווכחים, צריך לנסוע לארמניה, נלמד מסלול ונסע. הרי לא יעלה על הדעת שהילדה תישאר לבד חודש וחצי (;
הרבה מאפיינם משותפים לעם היהודי ולעם הארמני. כבר כתבתי בעבר על רצח העם הארמני ע"י הטורקים. נוסף לכך זו מדינה קטנה של פחות מארבעה מיליון תושבים אבל רוב הארמנים (למעלה מ 6 מיליון) חיים מחוץ לארצם. הקהילות הגדולות בארה"ב (קים קרדשיאן מכירים?) רוסיה וצרפת (לשארל אזנאבור הוצע להיות נשיא ארמניה הראשון אבל הוא העדיף להמשיך לשיר) אך גם בעוד ארצות רבות. שורשיה של ארמניה נעוצים בממלכת אוררטו מתחילת האלף הראשון לפנה"ס (מישהו אמר מלכות בית דוד?) ואם שם הממלכה מזכיר לכם את הר אררט אז לא טעיתם (ו"ְהֵמָּה נִמְלְטוּ, אֶרֶץ אֲרָרָט", מלכים ב', יט' 37). הר אררט הינו ההר הקדוש לארמנים למרות שכיום הוא נמצא בשטחה של טורקיה. מצנפות הכמרים הארמנים מחודדות ומעצובות בצורת ההר. ארמניה הייתה המדינה הראשונה בעולם שקבלה את הדת הנוצרית כדת המדינה בשנת 301 לספירה. טוב אבל נעזוב את ההיסטוריה ברשותכם ונחזור להווה. סופ"ש ראשון הוקדש לירבאן הבירה. חשבתי למצוא עיר פוסט סובייטית אפרורית וקשה, בפועל מצאתי עיר תאומה לתל אביב. מלאה במקומות בילוי, מסעדות וברים, שאמנם הולכת לישון בלילה, אבל עד אז תוססת ומהנה. בנוסף הארמנים הם עם חם וחביב מה שהוסיף לאינטראקציה המהנה.אחרי שליהי חזרה לדיליג'אן שכרנו רכב ויצאנו לתור את הארץ. מקומות יפים ומיוחדים ראינו, ובמיוחד שמחנו בשבילנו אם כי לצערם של המקומיים שאין הרבה תיירים, מה שיצר אוירה מאד אותנטית.
אזור הדרום הינו אזור הררי יבש בתקופת הקיץ, אך שפע הנחלים הזורמים מפריח את העמקים בירוק עז משובץ במטעי פירות. באחד הימים נסענו באזור בו כל כמה קילומטרים עמד אוהל בצידי שדות פורחים, וליד כל אוהל כוורות דבורים. והעונה עונת רדיית הדבש הייתה, והסחורה מוצגת על חביות בשולי הכביש, עצור וקח מן המתוק המתוק הזה. ליד אחד האוהלים החלטנו לעצור ולקנות דבש מקומי. ולשמחתנו מן האוהל יצאו זוג קשישים. אנגלית כמובן אינם יודעים ובפינו אין הרוסית שגורה. אבל חיוך רחב ולב חם ואין בעיות תקשורת. הוזמנו אחר כבוד לתוך האוהל והתקרובת המקומית בדמות לחם מלח ומלפפון כבוש בליווי דבש הונחו על ארגז המשמש שולחן מאולתר. הזוג מתגורר בעיר הקרובה (מרחק 60 ק"מ מהשדה) ולהם שלושה בנים, אחד מהנדס בסנט פטרבורג, אחד מתגורר בגרמניה והאחרון הרחיק רק עד ירוואן. והם. הם חיים את שלושת חודשי הקיץ באוהל ומוכרים דבש. גולת הכותרת של הטיול (מלבד ליהי כמובן) היתה טיול בג'יפ לאדה סובייטי ישן, שריד לתקופה בה הצבא הסובייטי היה הצבא המקומי. יצאנו יחד עם ששוּן הנהג לשמורת הירוגליפים ב Ughtasar. אמנם מקריאה על המקום לא התלהבתי יתר על המידה, אולם בשל העובדה כי ניתן להגיע רק בנסיעה בשטח, והטיפוס הינו לגובה 3000 מטר היטו את הכף. וטוב שכך. ראשית מה הם אותם הירוגליפים? מדובר בתחריטים על גבי סלעים שחלקם מתוארכים לתקופת האבן הקדומה (12,000 לפני הספירה). מעל 2000 סלעים פזורים במקום ובהם חרוטים סצנות של מרעה, ציד, בני אדם ועוד. אבל הדרך, כמו שאמרו חכמים לפני, הדרך היא החשובה. ובמקרה שלנו גם יפה, מעניינת ובתולית. אל תדמיינו שבילי עפר כבושים, גם את הקוליסים מהטיול הקודם בקושי רואים, וכמובן שגם כאן אנו המטיילים היחידים, אבל ששון מכיר את השטח כאת כף ידו. כל הדרך עיניו מתרוצצות על ההרים המוריקים מסביב כבולש אחר משהו. לפתע עצירת פתאום, לרגע חששתי כי הלאדה החבוטה שבקה חיים, אך לא, ששון מצביע להר משמאלנו, כ 500 מטר במעלה ההר יושב לו דוב. דוב אמתי. דוב בר, לא כזה של גן חיות. אנו מסתכלים בדוב, הדוב מסתכל עלינו, עד שאני מחליט לצאת מהרכב ולנסות לצלם. איך שאני מציב רגלי על הקרקע, דוב ידידנו נושא הוא את רגליו ופותח בספרינט שלא היה מבייש את יוסיין בולט במעלה ההר עד שנעלם מעינינו. ששון אומר כי 12 שנה לא ראה דובים באזור, והשנה זה כבר פעם שניה. אחריו מגיע תורו של שועל לבן שרץ עוד יותר מהר מהדוב ונעלם אף הוא כאילו לא ראה אדם מימיו. או שאולי דווקא ראה ולכן לא לוקח צ'אנס. אזור טבע בתולי ויפהפה.

וכמובן בלי נקודה יהודית אי אפשר. מסתבר כי באזור ארמניה אין כמעט שרידים להתיישבות יהודית. למעט אחת חריגה ומיוחדת שנתגלתה במקרה בסוף שנות ה 90. בכפר נידח בשם ירגיס מצא כומר מקומי בית קברות קטן ונטוש, כשניסה לבדוק את פשר הכתובות על המצבות הבין כי מדובר ביהודים. בדרך לא דרך יצר קשר עם חוקרים באוניברסיטה העברית שחקרו את הכתובות ואף דאגו לשיקום בית הקברות ושימורו. מסתבר כי מדובר בקהילה קטנה שחיה במקום במאה ה 14 וככל הנראה הגיע מפרס. נסו לקרוא את הכתובת העתיקה "שקר החן הבל היופי" על התמונה המצורפת. למיטיבי קריאה הנה הלינק לכתבה של החוקר שהיה במקום, דוד עמית. https://www.haaretz.co.il/literature/1.1141407

וזה רק על קצה המזלג. ארץ חביבה מאד ארמניה ובמרחק של שעתיים וחצי טיסה.

 lake Sevan