הודו פרק ג' - גנגה סטייל

גנגה (Ganges) לא מה שחשבתם

כשאנו חושבים על הגנגה התמונה שמצטיירת בראשנו הינה של שריפת גופות, טכסי פוג׳ה וכמובן נהר מלוכלך.
אז תחשבו שוב.
הנהר הקדוש להינדים מתחיל אי שם בהרי הגראוול Garhwal שברכס ההימאליה.
מקורו של הגנגה בקרחון Gangotri במקום שמכונה Gaumukh שפירושו פי הפרה.
המקום קדוש להינדים ומהווה מוקד עליה לרגל להינדים מכל רחבי המדינה (כשירדתי משם ראיתי אוטובוס שלם של תיירים מטמיל נאדו בדרום הודו). מכאן זורם היובל הראשון של הגנגה (שמו בקטע זה Bhagirathi), כשהוא נקי טהור ועוצמתי, והולך ומתעצם ומפרה את כל הודו.
הכפר הראשון שנהנה מהמים הקדושים נקרא, איך לא, Gangotri ומשם למעשה מתחיל הטרק המדהים ביופיו. הליכה לאורך 18 ק״מ במעלה אפיק הנהר. טבע במלוא הדרו ועוצמתו ללא מגע יד אדם (כמעט. ההודים נוטים להשאיר קצת לכלוך).
בתמונiת ניתן לראות את פי הפרה (לא אני צילמתי כשהגעתי לשם נפלו מדי פעם סלעים ואבנים ולא העזתי להתקרב ללוע. את התמונה קבלתי מפיטר, תייר הונגרי שהלכנו במסלול די במקביל) את קרחון גנגוטרי בעל הגוון הירוק, ואת הגנגה במס׳ מקומות שונים.
אז גם זה נהר הגנגה.

Gaumukh

השמיים של רישיקש. וחברים

אינדיאנה ג׳ונס והאשראם הנטוש
בשנת 1968 שהו הביטלס באשראם של המהרישי מאהש יוגי למדו מדיטציה ויצרו.
יצרו המון.
כשחזרו הביתה שחררו את ״האלבום הלבן״.
היום המקום (עצום בגודלו, ממש כמו איזה קיבוץ) נטוש ומוזנח. הלחות וגשמי המונסון יוצרים אשליה כאילו המקום ננטש בערך בגלות בבל.
אבל... גם היום מרגישים שלווה ורוגע, אוירה מדהימה שורה במקום. הזמן עוצר מלכת כשנכנסים פנימה (דרך פירצה בקיר, השער נעול) כאילו אין עולם בחוץ.

ורנאסי

אנשים שהיו, אמרו לי ״קח שלושה ימים להתרגל״. לקחתי.
אכן, יש בא משהו מיוחד בעיר הזו. מקום קדוש להינדים. יש אנשים שגרים כאן ולא עוזבים כל חייהם מחשש שימותו לא בעיר הזו. אחרים מובאים מכל רחבי הודו כדי להשרף ושאפרם יושלך לגנגה. משהו בסגנון ירושלים והר הזיתים ליהודים.
הלכתי לגאט (מין מדרגות על גדות הגנגה בהן נערכים הטכסים) השריפה וקבלתי הסבר ממנהל הגאט לגבי הטכס. מעניין ומדהים.
האש שממנה מובערות מדורות השריפה לא כבתה כבר 200 שנה. כל הינדי שיכול מביאים אותו קרובי המשפחה נישא על אלונקה מקושטת לגאט. במקום מגולח ראשם של הגברים, נרכשים עצים למדורה וכל הכבודה ניתנת ל ״חברה קדישא״ המקומי. אנשי הקסטה האמונים על הטכס. קסטה נמוכה מאד. המדורה דולקת כ 3 שעות במהלכה הופך השרפן (בן שרפן) את הגופה כדי שתאוכל.
עצמות החזה אצל הגברים, ועצמות האגן אצל הנשים לא מאוכלות. אותם יקחו בני המשפחה בתום השריפה וישליכו לנהר.
השכר של השרפנים מתבטא בכך שהם מקבלים את האפר בסיום השריפה. למה? נשים מובאות לשריפה עם תכשיטיהן. את האפר הם מסננים בסלי קש ושולים את האוצרות. למותר לציין כי המים סביב הגאט שחורים מאפר.
יש אנשים שלא נשרפים. נשים בהריון, סאהדואים (באבות ושאר קדושים), נכים, בעלי מחלות עור, ילדים בני שנתיים ומטה ואנשים שהוכשו על ידי נחש.
מה עושים אתם? חלקם מושלכים לנהר כשאבן קשורה לגופם.
לפעמים האבן משתחררת...

בסיום הלכתי ל blue lassi להנות ממנת לאסי משובחת שנחשבת לאחת הטובות בכל הודו. אכן מעולה. ומה מסתבר, חנות (שלא לומר כוך) הלאסי יושב על הרחוב (שלא לומר סמטה) שמובילה לגאט השריפה הראשית (לא אותה אחת שביקרתי). כל חמש דקות עוברת לוויה. נושאי האלונקה צועקים תוך כדי צעידה את המטנרה Ram Nam Satya hey. כלומר שמו של ראם (האל) אמת.

למעשה הרחובות פה בעיר העתיקה כולם סמטאות צרות ברוחב שלא מאפשר תנועה לכלי רכב. רק אנשים, אופניים, קטנועים, וכמובן פרות.
היום כשיצאתי מהגסטהאוס נתקלתי בפקק תנועה. שור ענק החליט לסעוד את ליבו בערימת זבל במקום צר במיוחד. הגענו כ 10 אנשים וקטנוע ואי אפשר לעבור. הקטנוע צופר האנשים צועקים והשור נובר בזבל. עד שאחד האנשים התעשת, תפס בזנבו של השור והרימו כלפי מעלה לכיוון גבו. או אז הואיל בטובו השור להתקדם ולאפשר מעבר לאחרים. אז אם אי תתקעו בפקק מאחורי שור...

ערימת הזבל שהשור נבר בה קטנה לעומת מה שהולך פה. כל סמטאות העיר מלאים בפרות, חרא של פרות, זבל ולכלוך בלתי יאמנו. ונוסף לכך הלחות פה ברמות שתל אביב באוגוסט היא מקום קריר ונעים לידה.
אז נתתי שלושה ימים כדי להתרגל.
צ׳לו ורנאסי. עולה לדרג׳ילנג

Blue Lassi