פטגוניה סור

חזרתי לאושאיה עם חשש מה. אחרי עוצמת החוויה האנטרקטית האם יוכלו נופי היבשת לרגש? זה כבר קרה בעבר כשהמשכתי בטיול לאחר האוורסט בייס קמפ. אז, לקח זמן להשתחרר ולהבין שאין צורך להשוות, פשוט להנות מהרגע. הפעם יישמתי את ניסיון האוורסט, השארתי את אנטרקטיקה אלף קילומטר דרומה. התמסרתי לנופים. ליטפתי את המים. לחשתי להרים. 

אושואיה היוותה חימום לטיול היבשתי (תרתי משמע אחרי הקור האנטרקטי, עד כמה ש 12 מעלות ביום יכול להחשב כחמים). פירוש שמה הוא "מפרץ עמוק". באיזו לשון? הא, פשוט, לשון שבט היאגאן האינדיאני, תושביו המקוריים של האזור, שהתיישבו בו כבר לפני 10,000 שנה. ההתיישבות האירופאית החלה רק במחצית השניה של המאה ה 19. 

אושואיה הרים סביב לה, וגם יערות רבים. אלא שהאדמה באזור הינה שכבה דקה של כ 30 ס"מ בלבד ותחתיה שכבות הסלע. כתוצאה מכך שורשי העצים מתפרשים לרוחב ולא מעמיקים, הוסיפו לכך את ההתרבות המסיבית של הבונים (Beaver  באנגלית) אותם יצורים חמודים שבונים סכרים מגזעי עצים לרוחב הנהרות ותקבלו שטחים שלמים של בתי קברות לעצים. לא יודע מי כתב שעצים מתים זקופים, הוא בטוח לא היה באושואיה. אבל התחדשות העצים היא מהירה כי מים לא חסר פה, והשילוב של חלקות מלבינות של גזעים מתים עם ירוק העצים החיים יוצר מראה מיוחד במינו. 

אזור ארץ האש הוא השפיץ הדרומי של היבשת והוא חלק מאזור נרחב או יותר נכון לומר ארוך שנקרא פטגוניה. אזור דליל אוכלוסיה ורווי בנופים עצמתיים כתוצאה מהפעולות הטקטוניות שיצרו את הרי האנדים (אגב, רכס ההרים הארוך בעולם). אין ספור לגונות, קרחונים והרי גרניט בצבעים וצורות מרתקות משבצים את הנוף. האזור סחוף רוחות וקר ולא רואים הרבה בעלי חיים. טוב, אם פרות כבשים וגואנקו לא נחשבים, חיות משק אלו מנקדות את כל המישורים בחוות ענק רועות במרעה פתוח (לא פלא שהבשר פה נחשב איכותי במיוחד). אבל מעט בעלי החיים בהם נתקלתי בשמורות הטבע הסתובבו והתעופפו ממש סמוך לבני האדם. הושט היד וגע בם.

מאושואיה התחלתי להצפין. חציתי את הגבול לצ'ילה באוטובוס, בנסיעה של 12 שעות. החלטתי לעצור בפונטה ארנס העיר הדרומית ביותר בצ'ילה בכדי להתאושש מהנסיעה הארוכה. שתי אטרקציות יש בעיר הזו. האחת מושבת פינגווינים גדולה באי סמוך. מכיוון שפינגווינים ראתי מספיק, החלטתי ללכת על האטרקציה השניה, בית הקברות המקומי. שם לפחות יהיה שקט. קראתי לפני כן שב cnn  הכתירו אותו כאחד היפים בעולם. לא מחזיק מעצמי מומחה לבתי קברות, אבל וואלה, דומה יותר לגן בוטני. שדרות נרחבות, צמחייה צבעונית ומטופחת, אפילו צעצועים וקישוטים שמביאים הקרובים. וגם ...מלא תיירים. 

המשכתי הלאה, אחרי התארגנות בעיירה פוארטו נטאלס יצאתי לשלושה ימי טרק בשמורת ה"טורוסים". טוב זה לא ממש השם הרשמי. זה השם שנתנו למקום המטיילים הישראלים. השם הרשמי הוא 'טורס דל פיינה' (Torres del Paine).  

Torres בספרדית פירושו מגדלים. Paine בשפת Teheulche האינדאנית פירושו כחול. כלומר המגדלים של הכחול (ראו תמונות). אז הטורוסים זה כמו הציודים בשפה הצהלית, ריבוי על ריבוי.

הטורוסים הם שלושה מגדלי (תשכחו מעזריאלי) גרניט שעוצבו על ידי המים והרוח, ניצבים כשלושה סכינים שחותכים את הרקיע מעל מצוק תלול ובתחתיתו בריכה, טוב, יותר ירוקה אבל בואו לא נהיה קטנוניים אל מול הניגוד העוצמתי והנוף המהמם. אתה עומד, או יותר נכון יושב חסר נשימה, לאחר טיפוס של חצי יום שמסתיים בשעה וחצי של עליה תלולה, בשביל שמדלג על פני סלעים משל היית יעל. יושב ומביט נפעם ב'יפי הבריאה'. לוחש להרים. הא, כבר אמרתי.

המשכתי צפונה כמה שעות ושוב חציתי את הגבול לארגנטינה. הפעם היעד הוא העיירונת אל צ'לטן. לידה שוכן הר נוסף ומפורסם. הר פיצרוי. נכון שהשם לא נשמע לטיני, לא ספרדית ולא לשון אינדיאנית כלשהי. טוב זה פשוט, רוברט פיצרוי היה אנגלי, הקפטן של הספינה 'ביגל', כן כן זו שהובילה את דרווין לאיי הגלפגוס. בין שאר פעילותו היה מיפוי קו החוף הפטגוני ולכן זכה שהפסגה תקרא על שמו. 

בכל מדריכי הטיולים שתקראו ישנה המלצה (שכתובה גם לגבי הטורוסים וגם להרבה הרים בעולם) עלו להר בלילה והביטו בפסגה בשעת הזריחה שצובעת את ההר בגוון זהב, מראה שלא תשכחו. אז את הסיפור הזה אכלתי בהימלאיה ובעוד אי אילו הרים. עד שנמאס לי. תמיד, אבל תמיד כשהגיע העת לצפות בזריחת הזהב, מצאתי את עצמי מתבונן (ומקלל) בשכבות העננים שדווקא באותו היום טרחו להסתיר את השמש. לא עוד. החלטתי שאם ההר מצדיק טיפוס, הוא יהיה יפה בכל שעה.

הרבה משותף יש בין הטורוסים לפיצרוי. גם הצורה המיוחדת, גם הבריכה למרגלות ההר, וכמובן, איך לא, הטיפוס התלול והקשה בחלק האחרון של השביל.

עכשיו, הארגנטינאים עם מאד נחמד, באופן מסוים הם מזכירים את הישראלים אבל הרבה יותר מעודנים. יש בהם נטייה טבעית להפגין חמימות. כששני מכרים נפגשים, ולא חשוב אם הם חברים, משפחה או עובדים ביחד, ישר מושטת לחי אל לחי ונשיקה מופרכת לאוויר. כשחולפים על פני זרים בדרך כלל מחייכים ואומרים הולה hola ברכת שלום. נחמד מאד נכון? נכון, עד ש...כל הדרך לפסגה אתה לא מפסיק להשיב הולה. הלו, בקושי יש לי אוויר לנשום די עם ההולה. 

אבל כשמגיעים לפסגה הכל נשכח. טוב די לברבר. תיווכחו בעצמכם.

בירידה החלו לנשב רוחות בעוצמות כל כך חזקות שבראשי החל מזדמזם משפטו האלמותי של מ.אריאל "חוזה איפה יש כאן תהווווווום" (מחלק המוסר השכל. איזה שם! רק מאיר יכול)

זהו, ממשיך צפונה. היי שלום פטגוניה.