סימני דרך --◄ --◄ _▲

חזרתי לגנגטוק בירת סיקים ואני חוכך בדעתי לאן מועדות פני. בשביל לחשוב צריך קפה אז הלכתי לארומה של הודו,  coffee day, באין מקום פנוי התיישבתי ליד בחור גרמני והחילונו לשוחח. בחור מעניין. גר 18 שנה בהודו בכפר למרגלות ההימאליה, מודט ויפאסנה שנתן לי עצה טובה. שוחחנו כמובן על הטיול שלנו ואז הוא הראה לי תמונה שהשאירה אותי שמוט לסת. לשם מועדות פניו. בלון קומיקס של ״מה זה המקום המרהיב הזה???״ התנוסס מעל ראשי. היה לי ברור שאני לא עוזב את הודו מבלי לבקר שם.

המקום נמצא במדינת מגהלאיה, צפון מזרח הודו. אזור זה שונה מאד מכל מקום אחר בהודו. שמו בפי העם ״7 אחיות״ (או בקיצור האחיות, על שם שבע המדינות המרכיבות אותו) והוא מחובר להודו במסדרון צר דרך מדינת אסאם וגובל בבנגלדש מיאנמר וסין. התושבים ברובם דומים יותר לבורמזים מאשר להודים. זה גם מקום מוצאם של בני "שבט מנשה" האבודים, ואם לדייק במדינת מיזורם.

נחזור שבועיים אחורה בזמן, בעודי מסתובב בדרג׳ילינג, משתכר מהנוף וממזג האויר הקריר, אני חולף על פני סטודיו לצילום שבחזיתו תמונות ישנות שצילם בעל הסטודיו הראשון לפני עשרות שנים. בחזית חלון הראווה מתנוסס תצלום ענק בשחור לבן של טיגריס בנגלי . חתול ענק ואימתני. אני שידוע בחיבתי לחתולי ענק לא מתאפק נכנס לחנות ושואל את המוכרים היכן צולמה התמונה. לאחר התייעצות ארוכה, מאחר והצלם אינו בין החיים מחליטים כי התמונה צולמה בשמורת טבע במדינת אסאם.

שומעים את האסימון המתגלגל?

אז אם בדרג׳ילינג האסימון התגלגל לאיטו, בגנגטוק הוא נפל ברעש רב. בקיצור 1+1 הראה לי את המשך המסלול. עליתי על מטוס וטסתי לגוואטי Guwahati עיר הבירה של אסאם שהיא שער הכניסה לשבע האחיות ואף העיר הגדולה ביותר ב"אחיות". הסתובבתי קצת בעיר כדי להרגיש את האווירה ובכדי לבדוק איך אני מגיע למקומות בהם אני רוצה לבקר.

הרגשתי כמו מרקו פולו. תיירים לא זכיתי לראות, ובנוסף לא מעט אנשים סובבו את הראש להביט בי או נעצו עיניים כאילו לא ראו אדם לבן מאז שהבריטים עזבו את הודו. תחושה די מוזרה אני חייב לציין אם כי לא באופן שארגיש חוסר ביטחון או מאוים. יעד ראשון היה שמורת קזירנגה Kaziranga. בשמורה זו קיימת האוכלוסיה הגדולה ביותר בעולם של קרנף אסייתי חד קרן וכן אוכלוסיה של כמה מאות טיגריסים בנגלים. עלינו על ג׳יפ סמוראי מרוט ומקרקש וקדימה, הולכים ל״צוד״ נמר. בעדשת המצלמה ברור. אז כמו בפעם הקודמת בשמורת סונדרבאנס במערב בנגל, שם שטתי יומיים שלמים בין מנגרובים, גם הפעם החתלתול השתפן ולא בא לפגישה. אבל לפחות הבנתי שני דברים חשובים. בגלל תוואי השטח והיער העבות טווח הראיה קטן מאד, בנוסף העשב מאד גבוה מה שאומר שגם עם הטיגריס ינחר חמישה מטרים ממך לא תראה אותו. זה לא ספארי בסוואנה אפריקאית. צריך הרבה סבלנות ומזל. לשבת לתצפת שעות וימים מקווה מים כשבתכלס בשל ריבוי המשקעים יש המוווון מקווים, זה כבר לא בשבילי. עשיתי את זה מספיק בחיי המקצועיים עכשיו אני רוצה נמר אינסטנט. אין לי אורך רוח של צלם טבע. אז בהחלט היה טיול טבע יפה ביער ירוק וצפוף, פילים, קרנפים, צבאים שונים, לטאות כח וציפורים מרהיבות (לא, אין תמונות טובות. לך תיישר את הטלפון כשהג׳יפ לא מפסיק לרקוד ויש לך חמש שניות בטרם החיה נעלמת בסבך. זה מה יש).

אבל החיה המסוכנת ביותר בה נתקלתי הייתה בשולי השמורה, על הכבישים מסביב, ולא אני לא מתכוון לנהג ההודי הממוצע שהוא תופעה בפני עצמה. זו מין פרה גמדית, פרת פוני, משהו בסדר גודל של כבשה פלוס (בלי לפגוע בכבשים הניו זילנדיות שבריקוד האקה מסורתי היו ״קורעות״ את הפרות האלה). פרות הפוני הללו עשו להן מנהג לרבוץ, לעמוד או ללכת דווקא על הכביש. ואתה מרגיש כמו במשחק מחשב כשהנהג מתמרן וחומק בין המכשולים החיים. למזלנו גם לפרות אופי הודי. הכל באיזי, הולכות וזזות כאילו החיים זה הילוך איטי בטלויזיה. 

אחרי יומיים נסיעה הגענו ליעד הבא. העיירה צ'ירפונג'י cherrapunji שבמגהלאיה לא רחוק מגבול בנגלדש. צ'ירפונגי הוא אחד משני היישובים בעלי כמות המשקעים הרבה ביותר בעולם. במקום יורדים בממוצע 12,000 מ"מ גשם בשנה אחת. כן כן, 12 מטר של גשם. רוצים לקבל קנה מידה? במצפה חרשים בגליל שהוא המקום בעל כמות המשקעים הגבוהה ביותר בארץ בממוצע רב שנתי, יורדים בשנה קצת פחות מ 1000 מ"מ. 12 שנות גשם במקום הגשום בישראל שווים לשנה בצ'ירפונג'י. התגעגעתי שם לשמש ולים.

אבל בואו נחזור לעיקר. נסענו בכביש צר, מתפתל בין העננים כשמידי פעם בין קרעי העננים רואים רכסי הרים שטוחים וירוקים, ולעיתים אף ניתן להבחין בצורה מטושטשת במישורי בנגלדש. לפתע הכביש נגמר. יוצאים מהרכב ומתחילים לצעוד מטה בין שבילי כפר קטן. מהר מאד השביל הופך למדרגות תלולות שיורדות לאורך צלע ההר לכיוון הנחל שזורם מטה. ממשיכים לרדת (3000 מדרגות אם אתם מתעקשים. הא, וגם צריך לטפס חזרה). רעש המים למטה הולך ומתגבר אבל בשל היער הצפוף לא ממש מבחינים בנחל. פונים בשביל צדדי ואחרי כמה דקות אתה מגיע לנקודה הראשונה. אבל לפני שאסביר מה רואים פשוט ראו בעצמכם.

הגשר שאתם רואים אינו גשר דומם כפי שאנחנו רגילים. זהו גשר חי שעשוי משורשי אויר של עץ פיקוס הגומי. לפני כ 400 שנה החלו הכפריים באזור לבנות גשרים בשיטה זו כדי לחצות את הנחלים הגועשים תחתם. להזכירכם 12 מטר גשם בשנה. השורשים משתרגים מגדה לגדה לאורך 50 מטר. והכי מדהים השורשים חיים. הגשר חי ונושם. לרגע דמיינתי את "הערבה המפליקה" מהארי פוטר וקיוויתי שהגשר לא ראה את הסרט. אתה עומד נפעם ולא יכול להתיק מבטך מהקונסטרוקציה המופלאה הזו ולכבד את האיכרים הפשוטים שהגו את הרעיון הגאוני הזה.

ממשיכים לרדת מטה, חוצים את אפיק הנחל בגשר "מודרני" ומגיעים לכפרון קטן שבו זורם פלג של הנחל ובו הגדילו האיכרים ובנו גשר קומותיים. למה? אין לי מושג ולא לאף אחד ששאלתי. זה לא שעומס התנועה הכביד על התושבים שבזבזו שעות בפקקים. ופה, ב"חור" הזה נכונה לי הפתעה נעימה. בכפרון הקטן פגשתי סופסוף ישראלים. שלושה חברה שהחליטו כל אחד בנפרד ל"התנחל" בגן העדן למשך זמן מה. פגשתי אותם בדיוק כשסיימו להכין שקשוקה. אז אם לא הכריעו אותי הגעגועים עד אז, השקשוקה סימנה לי את היעד הבא.

יאללה חוזרים הביתה.

גשר "מודרני"