העוקץ הקולומביאני – לא כזה סיפור

מה לא ניסיתי? מה לא עשיתי? כעסתי עליו, נזפתי בו, אפילו התחננתי. כלום לא עזר, לא מוכן לצאת.

התחלתי לרשום אותו כמה וכמה פעמים. ומחקתי. העליתי בעיני רוחי התחלות שונות ומשונות, ונתקעתי שוב ושוב ושוב. חשבתי לספר אותו מהסוף להתחלה ומההתחלה לסוף, בגוף ראשון ובגוף שלישי וכלום לא יצא. הסיפור הזה סרב לעלות עלי מסמך. כפי שניתן לראות תאריך הכתיבה הראשוני היה אי שם בנובמבר 2018, ומאז ועד עתה לא נולד הסיפור.

הכל התחיל כשפרויקט ההרחבה של הבית נכנס לשלב המעשי, לאחר שנתיים מייגעות של אישורים (מישהו אמר משהו על רפורמת המרפסות?). מכיוון שעבודות אלו עתידות היו להמשך מספר חודשים מרעישים ומלאי לכלוך, ומכיוון שלא חפצנו לגור באתר בניה, עלינו על מטוס ועשינו דרכנו לתור ארצות רחוקות. התכנון היה ל"כבוש" את דרום אמריקה.

היעד הראשון היה קולומביה. נדרשו לנו ארבעה ימי התאוששות מהג׳ט לג, אותם הקדשנו לשוטטות בבוגוטה הבירה. הדבר הראשון שבולט לעין הוא הגרפיטי והצבעוניות. העיר מלאה בגרפיטי ברמות שטרם ראיתי. עד לפני חמש שנים הגרפיטי בכלל נאסר על פי חוק ואומני הרחוב הסתכנו במעצר משטרתי מלווה באלימות ומכות, והשיא היה כשאחד מהם נורה למוות בעימות עם השוטרים. עד שהגיע (ירום הודו) ג׳סטין ביבר, שבא להופיע בבוגוטה. כשהוא מלווה בכוחות אבטחה משטרתיים (כנראה שגם הוא ראה נרקוס) לקח ספריי צבע וריסס על אחד הגשרים את עלה המייפל הקנדי ובתוכו עלה מריחואנה. דעת הקהל הקולומביאנית רתחה, התמונות נפוצו חיש מהר בכל הרשתות החברתיות... לקצר סיפור ארוך, מאז שינתה המשטרה את מדיניות האכיפה וקירות בוגוטה מלאים בשלל צורות וצבעים. חוויה מרנינה ושובת עין.

התאוששנו ועלינו על מטוס נוסף ושמנו פעמינו לדרום המדינה. בכלל בקולומביה טסים הרבה, מחד המרחקים די גדולים בשביל נסיעה באוטובוס (ואנו את גיל ההיזרקות באוטובוסי לילה עברנו מכבר) ומאידך מחירי הטיסות יחסית זולים. וכך בדילוגים של שעת טיסה ניתן לעבור מיעד ליעד.
הגענו לעיירה בשם ׳לה מקרנה׳. בדמיוני אני מגיע למקום שעל שמו קרוי השיר המיתולוגי והסופר מעצבן, אולם בדיקה קצרה עם מר גוגל העלתה שאין שום קשר, השיר הוא בכלל ספרדי.עיירה שכוחת אל ומנומנמת (אבל איזה דוכן שייקים מדהים!) בלב מה שמכונה ״הסוואנה״, אזור מישורי עצום המחורץ אינספור נחלים ופלגי מים. מכאן לקחנו טוקטוק, קאנו, ג׳יפ וזוג רגליים טובות ויצאנו לגלות את שמורת ׳קניו קריסטלס׳, ובשמה הלא רשמי נהר חמשת הצבעים. בנהר גדלות אצות אשר בתקופה הרטובה של השנה (אוגוסט-נובמבר) בה המים בנחל גואים הן מגיבות בריאקציה צבעונית לאור השמש ויוצרות משטחי צבע מרהיבים במנעד של צבעי חום, ורוד אדום סגול. בשאר חודשי השנה הן סתם אצות, לא מתאימות אפילו לסושי.

מטוס נוסף הטיס אותי ישירות לילדות. היה קצת מסובך לחזור מלה מקרנה, הטיסות הסדירות היו מלאות ובתחבורה ציבורית היו אמורים לחלוף יומיים של טלטולי דרכים (לא דרכים) כדי להגיע ליעד הבא, ולא בגלל שהמרחקים כל כך גדולים. בעלת הגסטהאוס הציעה שנקח טיסה פרטית, יותר יקר אמנם אבל לפחות מטוס. באין פתרון אחר שילמנו במיטב כספנו. ציפיתי למטוס מנהלים קטן ומאובזר עם דיילת צמודה. בפועל עלינו למטוס שעל פי הריח ששרר בו, הטיסה הקודמת שלו הייתה של מחלקת פינוי אשפה. הדיילת חילקה לנוסעים המועטים קופסאות מיץ תפוזים. הטעם בדיוק כמו המיץ שהיה נמכר במגרשי הכדורגל בארץ עת הייתי ילד קטן והלכתי עם אבי לראות את שפיגל, ניסים בכר מיקו בלו וחבריהם באיצטדיון המכביה עליו השלום. טעם של צרבת...וגעגוע.

בכלל שדה התעופה של לה מקרנה כמו לקוח מסרטי מלחמה. מסלול קטן מוקף גדרות וחיילים. המון חיילים. כל עשרים מטרים עומד חייל, הנשק בידו והקסדה לראשו. אבטחה כאילו נשיא המעצמה החזקה בעולם עומד לנחות בכל רגע. מסתבר שאנשי אחת המחתרות עדיין מסתובבים באזור ולא שמעו על הסכם השלום שנחתם בין הממשלה לרוב המחתרות. מאותה הסבה אין כניסה לרכבים לתוך השדה. אז איך פורקים את הסחורה והמטען אתם שואלים?

כך...

המשכנו ל"עמק הקפה" – טיבו של הקפה הקולומביאני ידוע בעולם, יחד עם זאת מסתבר שלא קל להשיג קפה משובח בקולומביה. עד לפני כמה שנים כל הקפה המשובח היה מיועד ליצוא בלבד, כיום ניתן למצוא כבר קפה איכותי בעיקר של מגדלי קפה קטנים שמשווקים לשוק המקומי. אזור עמק הקפה במרכזה של קולומביה הוא גן עדן לחובבי הקפה. חוות רבות ושיחי קפה שממלאים את הגבעות. בנוסף זהו אזור פסטורלי של הרים לא גבוהים, נחלים זורמים, ירוק מלא כל העין, מפלים ועצי דקל עצומים (הגבוהים ביותר בעולם) שגדלים רק באזור זה, בשילוב מזג אויר קריר ונעים. התמקמנו בסלנטו, עיירה קטנה וציורית מסבירת פנים וידידותית שכן תיירים מכל העולם וגם קולומביאנים באים לאזור. לאחר סיור והסבר מקיף על כל שלבי גידול והכנת הקפה באחת החוות, כמובן עם שתייה של קפה משובח שנקטף ונטחן ממש על ידנו יצאנו לטיול קטן בעמק קוקורה. טרקון קצר ויפהפה לאורכו של נחל זורם בין הרים, משובץ בחוות אחדות לגידול דגים, מטעי דקלים, סוסים ופרות רועים בכרי הדשא, וירוק. מלוא כל העין ירוק ופורח.

לאחר שספגנו מנת טבע גדושה החלטנו להירגע קצת בעיר הגדולה. מדג'ין (או כמו שקראנו לה פעם מדיין, כשמו של קרטל הסמים ) עירו של פבלו אסקובר. נשאלתי הרבה פעמים אם לא חשים פחד בקולומביה בכלל ובמדג'ין בפרט. אז התשובה הקצרה היא לא. התשובה היותר נכונה היא לא, אבל תלוי איפה מסתובבים. בשכונות ובקומונות, באזורי המצוקה לא מומלץ להסתובב לבד, אבל בכל שאר האזורים במדינה לא נתקלנו בשום איום, לא חששנו ולא נמנענו מכל מקום שרצינו לראות ולחוות. כמובן שסיירנו באחת השכונות שמקיפות את מדג'ין. שכונת Moravia הינה חלק מקומונה 4, ומונה כחמישים אלף תושבים בשטח קטן ודחוס שדומה יותר למבוך. את הסיור הזה עשינו בצורה מאורגנת עם מדריך מקומי שמתאם את הסיורים עם ועד השכונה (כן יש דבר כזה). השכונה הוקמה לפני כ 60 שנה בלבד ע"י חקלאים שאיבדו את רכושם לתנועות המחתרות השונות ובאו לשולי העיר בתקווה למצוא עתיד למשפחתם. אלא שהעירייה החליטה למקם את אתר השלכת הפסולת המקומית דווקא לידם. התושבים בלית ברירה החלו לגור על גבעת הזבל שהלכה וצמחה. עם השנים התארגנו התושבים והפכו את הר הזבל לגן פורח. רובם פונו לשכונה הסמוכה ועל הגבעה הקימו פרוייקטים למחזור ומשתלה. מקום מעורר השראה, מהעוני ומהמצוקה צמחה אחווה קהילתית בדגש על חינוך לילדים.

בדרך כלל כשהאדם מתערב בסדרי הטבע, הטבע יוצא כשידו על התחתונה. אחד מהיוצאים מן הכלל לטעמי הוא אזור גואטפה Guatape לא רחוק ממדג'ין. בשנות ה 80 של המאה הקודמת הוקם על נהר גואטפה סכר לייצור חשמל, הסכר יצר שמורת טבע חדשה של איונים ואגמים קטנים משובצים בין גבעות מוריקות. חלק מתושבי הכפרים פונו ויושבו מחדש אמנם, אך האזור הפך לפנינת טבע שמושכת תיירים ונופשים מקומיים. ובדרך ה"טבע" החלו להגיע עשירי הארץ (קולומביה לא ישראל) ובנו להם בתי נופש על גדות האגמים. אחד מהם היה - מי אם לא - פבלו אסקובר. אחוזת הנופש שבנה נקראה La Manuela hacienda ע"ש בתו. בשנת 1993 פוצצה האחוזה באמצעות 200 ק"ג של חומר נפץ שהטמינו על פי הנטען יריביו מקרטל קאלי.כוחות המשטרה מיהרו לפשוט על המקום ואספו טונות של קוקאין ומיליוני דולרים שהוטמנו בקירות הכפולים של הבית. 8 חודשים לאחר מכן חוסל אסקובר ע"י כוחות הממשלה במדג'ין. ובא לציון גואל.

piedra del peñol - סלע גרניט בגובה 285 מ' ממנו נשקף האזור כולו

החורבה של פבלו
תמונת פנורמהGuatape

אחרי שאכלנו אוכל טוב (אם יש נקודת תורפה לארץ היפה והשמחה הזו, זה נושא האוכל. האוכל המקומי אינו משהו להתפאר בו), ספגנו קצת אוירה עירונית מפויחת, עלינו על מטוס לצפון המדינה.
צפון המדינה שוכן לחופו של הים הקריבי. Say no more. דילגנו בקלילות על קרטחנה והחגיגות שלה והתמקמנו בטגנגה. לשעבר כפר דייגים ציורי היושב לחוף מפרצון קסום. היום, עיירה מוזנחת עם תשתיות עלובות השוכנת לחוף מפרצון קסום. מי שחוגג היום בטגנגה הם היתושים. טגנגה בדיעבד הפכה לנקודת המפנה בסיפור הזה.

Taganga 

ואם נגענו שוב בסיפור הזה, עם מי לא התייעצתי? טובי סופרי ארצנו נתנו לי עצתם (לא אנקוב בשמות שמא אשכח ואעליב מישהו), עשה כך, לא! עשה אחרת. הנח לו להתפתח בך (מה הוא תינוק?), שחרר אותו והוא כבר ימצא דרך לצאת, ועוד כהנה וכהנה (והכל בתוך ראשי כמובן). עדיין כלום. ממש עצירות. אולי הייתי צריך להתייעץ עם פרוקטולוג במקום.

מטגנגה נסענו לנקודה הצפונית ביותר של יבשת אמריקה הדרומית. מקום בשם Cabo de la Vela. אזור בו בניגוד לכל מה שניתן לצפות עוברים לנוף הלקוח ממקומות אחרים. האזור מדברי לחלוטין, מיושב בדלילות על ידי אוכלוסיית אינדיאנים מקומית שעורה צרוב שמש, יושבים בכפרים פזורים של בקתות קש, והכל לחוף הקריבי המהמם בצבעו. המראה כאילו לקוח מסיני או אפריקה ולא דרום אמריקה.
התושבים העניים פיתחו כלכלה אלטרנטיבית. מכיוון שהמים הינם מצרך נדיר, כלומר אין להם מים זורמים בבקתות, מקימים התושבים מחסום דרכים מאולתר עשוי חבל ומאלצים את הנהגים לעצור ולשלם להם דמי מעבר בצורת שקיות מי שתיה. כמובן שהכל נעשה בחיוך (כפי שמקובל בכל המדינה) וברוח טובה ומי שבפועל מאייש את המחסומים הם ילדים, והנהגים דואגים להצטייד מבעוד מועד במלאי של מים לחלוקה.

לגרנד פינאלה של קולומביה שמרנו את סאן חיל (San Gil), בירת האדרנלין והספורט האתגרי של קולומביה. אז יאללה, טיסה אחת, לינה במלון בתחנה מרכזית של העיר הקרובה, אוטובוס חמש שעות (בקטנה) ואחרי יום וחצי אנחנו מתמקמים בגסטהאוס נחמד בכיכר המרכזית של סאן חיל ומקבלים הסבר מפקיד קבלה חביב מאד על כל האטרקציות בסביבה. טיולי מערות, מפלים ובריכות טבעיות שהמים השקטים והנוצצים שבהן כמו מטילים עליך כישוף ועוד רגע תרדם כשלגיה. טיולים לעיירות יפיפיות בהם הזמן כמו הולך לאיטו, וכניגוד לכך ראפטינג, קפיצות בנג'י וגולת הכותרת מצנחי רחיפה מעל קניון Chicamocha שבגלל זרמי האויר החזקים בו ניתן לעלות לגובה רב ולראות את הקניון העמוק כולו בצורה פנורמית מדהימה.
חיככתי ידיים בהנאה לשמע ההסברים ולמראה התמונות ודמיינתי את הצפוי לי בשבוע הקרוב. מזג האוויר הפנטסטי הבטיח לשתף פעולה. יצאנו לחגוג את החיים במסעדה סמוכה וכאן התחילו סימני האזהרה. למרות שהייתי רעב ואחרי יומיים של נסיעות בא לנו משהו טעים באמת לנעוץ בו שינינו (המבורגר שמנמן ועסיסי למי שמדקדק בפרטים) התיאבון היה ממני והלאה. הרגשת חולשה החלה מתפשטת בגופי ועם ערב החולשה הפכה לחום של כמעט 40 מעלות. 'נו באמת, מה שפעת עכשיו?'. יש כל כך הרבה לעשות ועוד שבוע כבר יש לנו כרטיסי טיסה לבואנוס איירס. למי יש זמן להיות חולה?
אחרי יום נוסף של כדורים החום סרב לרדת ופנינו בהמלצת פקיד הקבלה החביב לבית החולים המקומי. בית החולים הקטנטן הפתיע ביעילות ובמסירות של צוותו. למרות שאיש לא דיבר אנגלית והספרדית שלי הספיקה למלונות אוטובוסים ומסעדות (מה שמכונה ספרדית של מטיילים) הצלחנו לתקשר ולהבין את הבעיה. בדיקת הדם הראתה ירידה בכדוריות הדם הלבנות ובטסיות, מה שהעלה חשד לקדחת דנגי. מסתבר שהיתושים בטגנגה היו מהסוג שלא סתם בא ועוקץ. חבר'ה רציניים שיודעים את העבודה. שבוע לקח לחיידקי הקדחת לדגור ועכשיו הגיע זמן התשלום. אחרי יומיים של בדיקות ומעקבים ירדו המדדים לרמה מסכנת חיים ואני עשיתי צעדי האיטיים והמבואסים למחלקת האשפוז. במקום ראפטינג עכשיו אינפוזיה תקועה בידי, במקום מצנח רחיפה פרושה כילה מעל מיטת האשפוז. עכשיו בטח אתם שואלים "מה לא התחסנת?". לא, לא התחסנתי נגד דנגי, פשוט כי אין חיסון למחלה הזו. טרם נמצא. גם תכלס אין טיפול נגד החיידקים, האשפוז נועד רק למעקב, אין תרופות שיחסלו את החיידקים, הגוף חייב לעשות זאת לבדו. אחרי יומיים של אשפוז בא הרופא עם חיוך על פניו. אפשר להשתחרר סופסוף. המדדים התחילו לעלות וחזרו לרמה שאין בה סכנה. הגוף מתאושש. אולי מתאושש, אבל מרוקן מאנרגיות. כל צעד דורש ממך נחישות והחלטיות להמשיך לצעוד. הרגשתי כמו בטרק לאוורסט בגובה 5.5 ק"מ. הולך מספר צעדים ומתיישב לנוח.

מה עושים עם המשך הטיול? תאריך הטיסה לבואנוס היה אמור להיות ביום שחגגתי את השחרור (מבית החולים) אבל כוחות פיסיים לא היו, פשוטו כמשמעו. הגוף מותש מהמאבק (לקח לי עוד שלושה חודשים להתאושש בכדי לחזור לעצמי). אז כרטיס הטיסה הבא היה הביתה, לשיא הבלאגן, הרעש והלכלוך של הבניה. אבל בבניין הבית ננוחם.

מסתבר שסימון בוליבאר אני לא, אז שאר היבשת תמתין להמשך, כי יבוא.

וגם גבריאל גארסיה מארקס אינני, אך למרות הכל תמו תשעת ירחי הלידה והסיפור הריהו לפניכם.