הודו. מקצה לקצה

ונפתח בחידה. באיזו מדינה נבחרה לשלטון בצורה דמוקרטית מפלגה קומוניסטית? לא, אני לא מתכוון קומוניזם רוסי או סיני. קומוניזם שהבסיס הרעיוני שלו הוא שיוויון. לא יודעים? טוב זה לא מפתיע, מדובר במדינת קרלה ששוכנת בקצה הדרום מערבי של הודו. מסתבר שהשיטה הקומוניסטית אינה רעה בהכרח היא נחשבת למדינה עם איכות החיים הגבוהה בהודו. קרלה הינה המדינה עם אחוז יודעי קרוא וכתוב הגבוה בהודו (95%) ובעלת תוחלת החיים הגבוהה לנשים וגברים כאחד. מעט מאד קבצנים ראינו ברחובות. טוב אל תדמיינו שאתם באירופה, זו עדיין הודו.

רשת דייגים סינית. אחד מסמליה הנפוצים של קרלה

 

לקרלה שמנו פעמינו מסרי לנקה. הרבה קווי דמיון ניתן למצוא בין שתי המדינות. הרבה ים, הרבה ירוק, המווווון קוקוס, אבל אני אתמקד דווקא בגידול ושיווק התבלינים. מדינות אלה נחשבות כיום ליצואניות ענק של תבלינים לכל שווקי העולם. קרלה מייצאת כיום חצי מיליארד!!! טונות של תבלינים. יצוא התבלינים מקרלה החל כבר לפני 5000 שנה, בימים עברו השיטו את התבלינים לערב, ומשם בשיירות גמלים יוצאו התבלינים שערכם לא יסולא בפז לאירופה. את הדרך הזו מכנים ״דרך הבשמים״ והיא עוברת גם בארצנו. מספרים כי ספני ערב ברצותם לשמור על המונופול בשיווק סיפרו לאירופאים כי בים ערב (הים שמפריד בין הודו לחצי האי ערב) יש ג׳ינים שיוצרים סערות ומטביעים ספינות. למעשה עד שנחת וסקו דה גמה הפורטוגלי בחופי מלאבאר בשנת 1498, היא קרלה של ימינו, נשמר המונופול הערבי על יצוא התבלינים. 

קרלה שלנו כללה בעקר ים, נופים, אוכל טוב ו...טיפולי איורוודה. שיטת טיפול זו שמשמעות שמה בסנסקריט ״ידע החיים הארוכים״ צמחה על יסודות הבודהיזם ומטרתה איזון של גוף ונפש. אנחנו התמקדנו בעיסויים המיוחדים של ארבע ושש ידיים באמצעות שמנים ארומטיים אקזוטיים למדי. היה חביב.

בין מסאג׳ לעיסוי נרגעים בריזורט

חיים על המים

אבל הסיבה המרכזית להגיע לקרלה היתה טיול שורשים. אמנם השורשים המזרחיים שלי הם מזרח אירופיים, אבל למי שלא הצליח להבחין בתווי פניה של אשתי האהובה, אז אגלה שמשפחתה יחד עם כל הקהילה היהודית בקוצ׳ין (כמעט), עלו בשנת 1954 לארץ. רק לחשוב על המעבר שעשו מחבל הארץ הטרופי שממנו באו אל הנגב הצחיח של שנת 54, מעורר הערצה על הציונות והתשוקה לארץ שנשאו בליבם. איך הגיעו היהודים לקוצ׳ין לא ממש ברור. הגרסה בעלת הניחוח העתיק ביותר גורסת כי סוחרים יהודים נשלחו בתקופת שלמה המלך לחבל ארץ פורה זה. על פי גרסה זו מדובר על ארץ ״אופיר״ הנזכרת בפסוק ״וַיָּבֹאוּ אוֹפִירָה וַיִּקְחוּ מִשָּׁם זָהָב אַרְבַּע-מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וַיָּבִאוּ אֶל-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה.״ — מלכים א', פרק ט', פסוק כ"ח.

בקרנו בבית בו התגורר אביה שהיום משמש (איך לא) בית מסחר לאורז ותבלינים, בבית הכנסת בו נהג להתפלל, בכפר הולדתה של אמה ובבית הכנסת שבו, ואף עלינו לקברו של סבא רבא שלה (סבה של אמה).

בית האב בעיר ארנקולום

בית הכנסת בכפר צ'נדמאנגאלם. בצעירותה למדה האם בבית הכנסת יחד עם צעירי הקהילה ונחשבה חכמה בתורה. למזלה זה עוד היה בהודו כי בארץ הקודש...

מצבת סבא רבא (מצד האם) נחמיה

בשלב זה לאור החום המעלף ששורר בהודו החליטה טובה שדי לה, היא מעדיפה את האביב בתל אביב. ארזנו מטלטלנו וטסנו לדלהי ליומיים. הדג נחש שרים בשיר הנה אני בא את המשפט ״כמה רעש, כמה פיח, תן לי דשא, תן לי עץ״. וזה אחרי שהיו בתל אביב!!! מזל ששאנן סטריט זה לא בדלהי. מה אגיד לכם, יומיים בדלהי הרסו לי את כל בלוטות השלווה שצימחתי וטיפחתי במשך שנים. כמה רעש, כמה פיח. ברגע שטובה עלתה על המטוס לארץ עליתי אני על המטוס לצפון הודו. בקצה הצפון מזרחי יש מדינה נחבאת אל הכלים. סיקים. 

הנה אני בא.

טעימה קטנטנה מדלהי. למי שלא היה, למי ששכח ולמי שמתגעגע