ארץ (לא) נושבת

ושוב יצאתי לדרך. עם כל הכבוד לוירוס הדנגי, חיידק הטיולים חזק ממנו (וכנראה גם ממני).

לאחר שבוע של טיול משפחתי בנפולי וסביבתה (שגרם לי לרצות לחזור הביתה) עליתי על מטוס ושמתי פני לארגנטינה. התכנון הוא לעלות מדרום לצפון, אז לאחר התאוששות קלה ושוטטות ברחובות בואנוס איירס טיסה נוספת הנחיתה אותי באושואיה Ushuaia בירת ארץ האש. 

ארץ האש??? ובכן מסתבר שמגלה הארצות פרדיננד מגלן בזמן שחיפש נתיב לעבור מהאוקיינוס האטלנטי לצד המערבי של דרום אמריקה, כלומר לאוקיינוס השקט, ראה המון מדורות בוערות ביבשה, זה לא ממש מפתיע, האזור קר מאד גם בקיץ. הנתיב שגילה מגלן נקרא כמובן על שמו 'מצר מגלן' והוא עובר מצפון לארכיפלג של ארץ האש. אושואיה עצמה זכתה לכינוי 'קצה העולם' מכיוון שהיא העיר הדרומית ביותר על הכדור. יש רק עוד ישוב אחד בצד הצ'יליאני שיותר דרומי ממנה. אבל תכלס אף אחד לא מגיע לשם ויש בו רק אלפיים תושבים. אושואיה יושבת לחוף תעלת ביגל, היא  נתיב נוסף שמחבר בין האוקיינוסים בחלק הדרומי של ארץ האש. והשם ביגל אתם שואלים? ובכן זהו שמה של הספינה הבריטית שעליה הפליג בין השאר צ'רלס דרווין הצעיר במסעו אל איי הגלפגוס. אני מסתובב לחוף התעלה ומנסה לדמיין איך נראו חייהם של אותם יורדי ים ענקים לפני חמש מאות שנה. תחשבו על אותם מלחים שטים במים לא נודעים בספינות מפרש, כשהכוכבים והמצפן הם אמצעי הניווט (ואנחנו בלי וייז לא מניעים את הרכב) בקור המקפיא של האזור. פשוט להעריץ אותם ואת יכולותיהם.

אבל נחזור אלי. אנטרקטיקה היא חלום שצץ בראשי כשהתחלתי לתכנן טיול לדרום אמריקה. אמה מה? הטיול יקר בצורה מטורפת, והעונה עצמה קצרה מאד. רק בקיץ ניתן להפליג ליבשת הלבנה, ורוב ההפלגות יוצאות מאושואיה כי זהו המסלול הקצר ביותר ליבשת. 1000 ק"מ. מכיוון שממילא תכננתי להתחיל פה את הטיול, החלטתי להמר ולנסות לתפוס דיל של הרגע האחרון. כיוונתי להגיע מס' ימים לפני שידעתי שיוצאות  ספינות להפלגה. נכנסתי לסוכנות טיולים מקומית והסתבר לי שחלק מהספינות מלאות, בחלקן יש מקום אבל המחיר עדיין יקר מאד ויש ספינה אחת שבה המחיר שפוי אבל... זוהי ספינה גדולה יחסית שהושכרה כולה לחברת תיירות סינית. כלומר רוב התיירים... ניחשתם נכון יהיו סינים. התלבטות. לא משאת חיי. המוניטין של התיירים הסינים לא משהו בלשון המעטה, וממה שהספקתי לראות מהם בטיולי בעולם אכן יש בסיס ל'מוניטין'. התלבטות. ועוד התלבטות. אבל כשמצד אחד של המאזניים כמה מאות סינים ומהצד השני היבשת השביעית, הפור נפל כמובן על נסיעה. יאללה יוצאים. האמת שמעולם לא התרגשתי לפני טיול כמו שהתרגשתי הפעם.

שמה של היבשת מורכב משתי מילים, אנטי – מול, ארקטיקה. משמע למול האזור הארקטי, שהוא כמובן הקוטב הצפוני. המילה ארקטיק נובעת מהמילה היוונית "ארקטוס" שפירושה 'דוב' והכוונה לקבוצת הכוכבים הדובה הגדולה (בקצה הדובה הקטנה שוכן כוכב פולריס הוא כוכב הצפון), קבוצת כוכבים זו אכן ממוקמת בשמיים מעל הקוטב הצפוני.

יומיים ראשונים הם הפלגה ב'מעבר דרייק' החיבור בין האוקיינוס האטלנטי והפסיפי שמוביל לעבר האוקיינוס הדרומי. המעבר קרוי על שמו של פרנסיס דרייק, עוד דמות ענקים מתקופת גילויי הארצות והימים. דרייק הוא האדם השני שהשלים את הקפת העולם. אגב הראשון הוא מתורגמן פיליפיני שאת שמו איננו יודעים שהצטרף למסע של מגלן. מגלן עצמו נהרג בקרב די מטופש במהלך המסע. מעבר זה נחשב לסוער במיוחד ,הגלים בו גבוהים ומגיעים כדרך שגרה עד לגובה של 10 מטרים. מחלת ים בקרב תיירים שחוצים את המעבר נפוצה ביותר. כשאנחנו חצינו הים היה שקט ורגוע, צוות הספינה כינה אותו בהומור 'אגם דרייק'. מזל שיונה הנביא לא הצטרף להפלגה.

יומיים שלמים אתה מוקף ים עד לקצה האופק. בסוף היום השני נגלית לפנינו אנטרקטיקה. והמראה עוצר נשימה. אתה מוצא עצמך בוהה שעות במרחבים העצומים. רובם בוהקים מלובן .חלקם מגלה את סלעי הגרניט שתחתם. שדות קרח עצומים מהפנטים את המוח. יושב ומביט סביב ואינך שבע מהמראות. נוף בראשית שיד אדם לא יכולה לו. 

בכל יום עוצרים בנקודה אחרת ויורדים ליבשה. הטמפרטורה נעה קצת מעל האפס. הקור אמנם מקפיא, אבל בלבוש מתאים וכשאתה נושם את הרגעים הקסומים בין פינגווינים עליזים )למרות שהריח הוא כאילו אתה בתוך לול) שכרגע הם מאד עסוקים, הגוזלים זה לא מכבר בקעו מהביצים ויש לדאוג להם לאוכל ולחימום, אתה חי אך ורק את רגעי הקסם. מידי פעם משייטים סביבך בניחותא לווייתנים, חותכים את המים בתנועות אציליות ובמכת זנב חוזרים לצלול ולהנות משפע סרטני הקריל שמהווים את מזונם ובשלם הם מגיעים לאזור זה. את השמש לא מרבים לראות פה, שמיכות העננים העבותות על פי רוב, מסננות רק קרניים אקראיות. אבל ביום האחרון זכינו לשמיים בהירים ומאירים. השלג בוהק בלובנו. הניגוד עם הסלעים החומים שחורים יוצר תמונה מהפנטת. שעות על הסיפון ואינך יכול להתיק מבטך.

אבל מבחינתי גולת הכותרת הם ללא ספק הקרחונים שצפים להם מעדנות. הרוח והמים מפסלים בהם צורות ששום פסל לא יוכל להן .וכמו לא די בכך, בכדי להעצים את המראה הקסום, הקרח הדחוס מסנן את קרני האור כמנסרה ומאפשר רק לקרניים הכחולות לצבוע במכחול קסמים את פסלי הקרח.

מי שמכיר אותי יודע שמעשי ידינו ככל שהם מיוחדים לא מרשימים אותי בהשוואה ליצירות הטבע. זו הסיבה שאיני מרבה לטייל בערים ומעדיף הרים. ופה באנטרקטיקה הטבע מתגלה במלוא הדרו, באופן בלתי שגרתי שלא ניתן לחוות אותו בשום מקום אחר. חוויה בלתי אמצעית, עוצמתית ומטלטלת שאין כדוגמתה בעולמנו. 

בלי ספק זהו הטיול המיוחד ביותר שחוויתי.

הא והסינים אתם שואלים. אין דבר בעולם שיכול לקלקל את החוויה האנטרקטית שלי. אבל ברצינות, הם היו בסדר גמור. לא גסים ולא רעשנים יותר מתייר ממוצע. מה שמאד מצחיק אצלם זה שגעון הצילום. כל אחד הגיע מצויד במיטב המצלמות והעדשות, אבל לא רק לצלם את הנוף, לא פעם אתה רואה גבר או אשה שמרגישים על מסלול דוגמנות, נעמדים ומתחילים לעשות פוזות. מיד נאספים עוד ועוד צלמים שאין להם שום קשר לאדם המצולם ומנציחים את ה'דוגמן התורן'. ני האו.

טוב די לברבר. ניתן לתמונות לדבר. 

יצירת מופת

השקיעה ב23:20 וגם אז לא ממש לילה חשוך.