בטח אתם מכירים את המשפט המקסים "מי שלא עושה, לא טועה" שבא להפחית את מידת רגשי האשמה  של הטועה ולהעניק לו קצת אמפטיה.
מי שעובד עם זכוכית יודע שבתחום הזה אתה טועה המון. הזכוכית אינה מרבה לסלוח, טעית ומיד אתה צריך לעבוד קשה בכדי לנסות לתקן וכמעט תמיד התוצאה תהיה שונה ממה שתכננת ורצית.
אבל מי שטועה מגלה בדרך כלל דברים שכלל לא חשב עליהם, התוצאה השונה מביאה עימה תוצרים ותובנות חדשות. ואז אתה מנסה להבין "איך בכלל הגעתי לתוצאה המקסימה הזו? איזו טעות יצרה את היופי הזה?"
וכך קרה לי גם בסדרה האחרונה אותה כיניתי "מחוברים". על שום מה מחוברים? כי תהליך העבודה כלל ניפוח בועה צבעונית, הפרדתה לשניים או שלושה חלקים וחיבורם מחדש תוך הוספת שכבה שקופה ביניהם. תהליך ארוך וקשה שטומן בין שלביו הרבה אפשרויות לטעות. וכמובן שטעות זהו שמי האמצעי, אז יאללה טעויות.  באחת הפעמים כשבחנתי את הכלי המוגמר, הבחנתי כי השכבה השקופה קבלה התעקלות שלא היתה בתכנון, אבל נתנה טוויסט מרהיב לכלי המוגמר.
לאחר מכן ביליתי שעות ארוכות בניסיון לשחזר זאת אם הצלחה פחותה למדי, אבל כמו חוקר טוב תהליך הלמידה מהנה ומרתק, וכל פעם שהתוצאה אינה עונה על הציפיות רק מהווה זרז לניסוי הבא. 

אלברט איינשטיין אמר "זה לא שאני כזה חכם, אני פשוט נשאר עם בעיות זמן ארוך יותר". אז איינשטיין אני לא, אבל בעונה הבאה נמשיך ללמוד ולפצח את הגנום העיקולי.