שעון חורף

יושב במרפסת. חושך סביב, שעון חורף שמביא עימו אוירה ביתית. מתכרבלת.
קורא ספר מעניין מאתגר ומהנה. איך לא המלצה של ליאור, דוקטורנטית לספרות.
מסביב שקט הכל. ולפתע קולות צפצפניים ומרעישים מעירים את השכונה.
איתתתתממממרר. ״איתמר בוא כדורגל״.
חבורת זאטוטים כבני 6 או 7 קוראים/צווחים לחברם. אימו של איתמר מוציאה ראשה מהחלון, ״אבל ליד הבית״ כן כן עונים הזאטוטים נשחק פה בדשא.
חיש קל מצטרף אליהם איתמר והשמחה מתחילה. הספר מונח לצד, צרחות גיל ושמחה, יחד עם גערות על מיקום לקוי של איתמר וויכוחים על חוץ או לא חוץ, זה פנדל או לא פנדל, מחזירות אותי מס׳ שנים קל לאחור. אני איתמר אורי וכל ילדי השכונה משחקים כדורגל (עמודים ליתר דיוק, למי היה כסף לשערים), מטרידים את השכנים המבוגרים. תמשיכו לשחק ילדים לא רק שאתם לא מפריעים, אתם פשוט מעלים חיוך.
וכל זאת לאורו של פנס בודד. שעון חורף.