חסקה

כמו יללת התנים בלילה גם החסקה, אותה פלטת עץ גמלונית ומוזרה מחזירה אותי במנהרת הזמן לימי נעוריי. ימי הקיץ מהבילים, בבית ספר ממילא לא קולט כלום ואחרי כמה שעות של בהייה במורה במקרה הטוב, או רביצה בטלה ברחבה הולך עם עוד חבר או שניים לצומת הקרוב, ומשם טרמפ לחץ (זוכרים את המונח הזה. היום בקושי עוצרים לטרמפ, אז לחץ!) לחוף הקאנטרי.
חוף הקאנטרי או בשמו העכשווי חוף הצוק היה בזמננו חוף בתולי יחסית, ללא פיתוח וללא שביל גישה נורמלי. וכן, גם בלי תשלום. את שמו קבל בשל קרבתו לצומת הקאנטרי שזו בתורה קבלה את השם מ״הקאנטרי קלאב״. מה שלימים הפך לשם גנרי למועדון נופש וספורט היה באותם ימים מתחם יחידי בכל ארצנו המתעוררת להעתיק את סגנון החיים האמריקאי. וכך גם ״הקאנטרי״.
אבל אנחנו הסתפקנו בחוף הקאנטרי. מקום המפלט האולטימטיבי מהחום ומשָׁיֶיר (רס״ר המשמעת של בית הספר).
בים החלו לפרוח לראשונה באותה עת גלשני הגלים. ספורט חדש שעלה לארץ. אבל אותי משכה החסקה. ליד סוכת המציל היו ניצבות, נשענות זו על זו אותן פלטות עץ לבנות ונטולות הדר. את שוליהן עיטרו בפס צבעוני (למי שלא מכיר ניתן לראות בסרט מציצים). לעיתים רחוקות כשהיה די כסף בכיסנו היינו שוכרים חסקה משותפת וחותרים בתורות.
השנה חזרתי לחסקה. או ליתק דיוק לחצי חסקה. עם חצי משוט. גלשן הסאפ.
ההנאה נשארה למרות הדיאטה במימדים, ולמרות המיתוג השערורייתי שהצמידו לו. אתה, לוח...טוב העץ הפך לחומרים מתקדמים יותר, משוט, ים, ושקט. חותרים החוצה מהחוף, ושם הרבה הרבה שקט.